White Chestnut – תקליט שבור

הפרופסור התחיל את השיעור בכך שהרים כוס מים. הוא החזיק את הכוס גבוה כדי לוודא שכל הסטודנטים רואים אותה ושאל, "כמה לדעתכם שוקלת הכוס הזאת?"

"50 גרם", "100 גרם״, "125 גרם", השיבו הסטודנטים.

"האמת היא שאני לא יודע. כדי לדעת כמה היא שוקלת, אני צריך לשקול אותה", אמר הפרופסור. "אבל השאלה שלי היא, מה יקרה אם אחזיק את הכוס כך למעלה במשך כמה דקות?"

"שום דבר", אמרה אחת הסטודנטיות.

"אוקי. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס כך במשך שעה?" שאל הפרופסור.

"היד שלך תכאב", ענה סטודנט מהשורה השלישית.

"זה נכון. ומה יקרה אם אחזיק את הכוס במשך יום שלם?"

"היד שלך תתאבן, אתה תרגיש מתח בשרירים ואולי אפילו תגיע למצב של שיתוק, ואז בוודאי תיאלץ להתאשפז בבית חולים", אמר סטודנט אחר וכולם צחקו.

"טוב מאוד. ובמשך כל הזמן הזה, האם יחול שינוי כלשהו במשקל הכוס?" שאל הפרופסור.

"לא", ענו כמה סטודנטים יחד. 

הפרופסור הוסיף לשאול, "אז מה יגרום לכאבים בזרוע ולמתח בשרירים?"

הסטודנטים היו שקטים, לא בטוחים מהי התשובה לשאלת הפרופסור.

"מה עליי לעשות כדי שהכאבים יפסיקו?" שינה הפרופסור את שאלתו.

"להניח את הכוס", אמרה סטודנטית בפשטות.

"בדיוק!" אמר הפרופסור. "וכאלה הן גם בעיות החיים. תחזיקו אותן כמה דקות בתוככם ודבר לא יקרה. חשבו עליהן הרבה זמן ותתחילו להרגיש כאבים. אם תמשיכו לחשוב עליהן עוד זמן רב, הבעיות יתחילו לשתק אתכם. לא תהיו מסוגלים לעשות כלום. חשוב לחשוב על האתגרים או הבעיות בחייכם, אבל מה שחשוב עוד יותר הוא להניח להם בסיומו של כל יום לפני שאתם הולכים לישון. כך, אתם לא נלחצים, מתעוררים כל בוקר רעננים וחזקים, ויכולים להתמודד עם כל אתגר שמזדמן בדרככם. אז בבקשה זכרו להניח את הכוס בסוף היום״.

הדרך שבה בחר הפרופסור להמחיש לסטודנטים את הנושא הזה היא למעשה מהותה של תמצית White Chestnut. 

נכון, אין לנו דרך להימנע ממחשבות כי הן תמיד נמצאות בראשנו - טובות או רעות, המחשבות חיות ונושמות בתוכנו. אבל השאלה היא עד כמה מחשבות אלו מנהלות אותנו, מפריעות לתפקוד היומיומי שלנו, מונעות את ההתפתחות והצמיחה שלנו, משתקות אותנו ומכניסות אותנו למצב של חוסר עשייה? ושאלה לא פחות חשובה היא, עד כמה אנחנו מצליחים לשלוט במחשבות הללו?

כמטפלים, עלינו לנסות לשקף למטופלים שלנו מה קורה להם כשהם מחזיקים את הכוס יותר מדי זמן, או במילים אחרות, מה קורה להם כשהם מחזיקים במחשבות ולא מצליחים לשחרר אותן. חלקם בוודאי חווה כאבים פיזיים כמו כאבי ראש או צוואר תפוס, וחלקם חווים כאבים נפשיים כמו חוסר שקט פנימי ולחץ שגורמים לנדודי שינה, סחרחורות, בלבול, וחוסר ריכוז.

ת' גרה ביישוב ליד ירושלים. הנסיעה שלה מהעבודה הבית נמשכת 25 דקות ועוברת בכבישים צדדיים, שברובם אין קליטה. ת' חששה מאוד ממה שעלול לקרות לה בדרך וגם לאחר שהייתה מגיעה הביתה, מחשבותיה לא היו מרפות עד שבעלה היה מגיע הביתה. בזמן הנהיגה, הייתה ת׳ מחזיקה את הטלפון הנייד באחד מידיה כשאחת מאצבעותיה מונחת על מקש ההתקשרות, מוכנה ללחוץ עליה בכל רגע נתון ולהתקשר לבעלה במקרה שמשהו יקרה. גם לאחר שכבר הגיעה הביתה, הייתה ת׳ בודקת את הטלפון שלה בכל רגע כדי לוודא שיש לה קליטה, ומסתכלת דרך החלון כדי לבדוק אם בעלה כבר חזר. 

ת' הייתה במצב של אובססיה מחשבתית שלא הייתה לה שליטה עליה. היא סבלה מעינויי נפש נוראיים שהפריעו לה לישון בלילות. עבדתי עם ת' על שליטה במחשבות (ידוע שהמוח האנושי לא מסוגל לחשוב שתי מחשבות בו זמנית) והנחיתי אותה שבכל פעם שתעלה לה מחשבה מטרידה, היא תחשוב על סיפרה כלשהי ותאמר אותה בקול. בהמשך, ביקשתי ממנה לדמיין שתי ספרות ולומר אותן בקול ואחר כך שלוש ספרות, עד שתגיע לעשר ספרות. 

ת׳ כתבה מספר משפטים חיוביים על איך יראו חייה ללא המחשבות הטורדניות וגם ציירה את חייה כך בדמיון המודרך שעשינו. במקביל לכל זה, הרכבתי לה פורמולה שהתבססה על White Chestnut. השיפור היה מהיר. ת' החלה לישון לילות רצופים ולאחר חודש בלבד, כבר נהגה לביתה כששתי ידיה על ההגה והטלפון מונח במקומו.