Impatiens – החיים בהילוך מהיר

החוויה הפנימית של תמצית Impatiens היא של ״אני כבר שם, למה כולם עדיין כאן?״ זה יוצר פער פנימי, שגורם למתח, לתסכול ולכעס.

במצב של Impatiens, אפשר לזהות כמה מאפיינים מרכזיים:

הנקודה המעניינת היא, שהמהירות של טיפוסי Impatiens יכולה להיות גם מתנה ולא רק בעיה. אלה אנשים שמסוגלים להניע תהליכים, לראות קדימה ולקדם דברים במהירות. לכן, העבודה הטיפולית לא נועדה לבטל את המהירות, אלא לאפשר ויסות ולא רק דחיפות.

לעומת תמצית Cherry Plum, שבה יש פחד מהתפרצות של אובדן שליטה פנימי, ב-Impatiens המהירות היא הגנה רגשית. כשצוללים לעומק הדפוס אפשר לראות שהמהירות היא לא רק תכונה מולדת, אלא מנגנון הגנה. כי מי שלא עוצר, לא צריך להתמודד. כשאין עצירה, אפשר להמשיך להתעלם מכאב, חוסר אונים, תסכול או תלות.

טיפוסי Impatiens בדרך כלל חיים עם אמונות וחוויות ספציפיות. למשל: ״אני לא יכול.ה להרשות לעצמי להיתקע״, או ״אם אחכה, משהו בתוכי יתפרק״, או ״אין לי שליטה כשדברים לא זזים״. תפיסות אלה הן המניע לתנועה המתמדת קדימה, שמונעת התמודדות עם תחומים רגישים יותר.

זהו ההיבט המבדל החשוב בהבחנה בין Impatiens לבין תמציות אחרות, כמו Cherry Plum: הדחף להימנע ממצב של חוסר שליטה באמצעות האצה מתמדת. לכן, התשאול הטיפולי צריך להיות מדויק ועדין, ולברר מה קורה למטופלים כשהם עוצרים.

אחד ההיבטים המשמעותיים והכואבים של Impatiens הוא הבדידות. 

טיפוסי התמצית בוחרים לא פעם לעשות דברים לבד, כי לתפיסתם זה יהיה מהיר ויעיל יותר. הם מתקשים לעבוד על פי הקצב של אחרים ולפעמים מרגישים תסכול כשאנשים אחרים לא עומדים בציפיות שלהם. במערכות יחסים, זה יכול לבוא לידי ביטוי כקוצר רוח, ביקורת, או חוסר סבלנות כלפי הזולת. למרות שברוב המקרים אין להם כוונה לפגוע בזולת, התקשורת של טיפוסי Impatiens נוטה להיות חדה ולפעמים תוקפנית, והיא יוצרת ריחוק.

כך נוצרת מציאות שבה טיפוסים אלה רוצים קשר, אבל לא מצליחים לחיות במקצב שאותו מכתיב הקשר עצמו. למעשה, טיפוסי Impatiens חיים בפרדוקס: ככל שהם יעילים יותר, כך גובר הסיכוי שהם יהיו בודדים יותר.

הגוף של טיפוסי Impatiens משקף את הדפוס הפנימי:

לפעמים, על אלה נוספים גם:

אלה הן החוויות היומיומיות שיכולות להיות מנת חלקם של אנשים במצב Impatiens:

אבל, מעבר להתנהגות, טיפוסי Impatiens חיים בחוויה פנימית של חוסר מנוחה. גם כשהכל בסדר על פניו, הם מרגישים שהם חייבים לזוז, לעשות, להתקדם.

תמצית Impatiens לא מבקשת מהאדם להאט באופן מלאכותי, אלא להרחיב את היכולת להיות קשוב ונוכח.

השיעורים המרכזיים יורדים לעומק העניין:

השינוי שטיפוסים אלה עוברים הוא עמוק: מדחיפות לנוכחות; מתגובה אוטומטית, לבחירה מודעת.

רותי (שם בדוי), אימא לשלושה ילדים, הגיעה לקליניקה כשהיא מרגישה עומס וכעס. היא תיארה את עצמה כיעילה מאוד, מנהלת את הבית ועובדת במקביל, אבל מתקשה מאוד בכל הנוגע לילדיה.

״הם כל כך איטיים. כל דבר לוקח להם נצח ואני מוצאת את עצמי מתעצבנת כל הזמן.״

במהלך הטיפול התברר שהקושי הוא לא רק מול הילדים, אלא גם בחוסר היכולת שלה להתאים את עצמה לקצב שונה משלה. כל איטיות נחוותה בתוכה כאיום על הסדר והשליטה.

אחרי שהתחילה לקחת Impatiens וגם לתרגל עצירות בפעילות מדי יום, רותי החלה לזהות את הרגעים שבהם המתח עולה. במקום להגיב מיד, היא למדה לקחת נשימה.

השינוי הגיע בהדרגה ורותי סיפרה שיש פחות צעקות ויותר הכלה. היא עדיין יעילה, אבל פחות נלחמת בקצב של ילדיה. הקשר השתנה.

אבנר (שם בדוי) הוא בעל עסק שהגיע אליי לאחר קשיים עם אנשי הצוות שלו. הוא תיאר תסכול מתמיד: ״אני מסביר להם פעם אחת והם לא מבינים. אם הייתי לוקח את המשימה על עצמי, הייתי מסיים אותה הרבה יותר מהר.״

אבנר נטה לקחת על עצמו משימות של אחרים, כי הרגיש שהעובדים שלו מעכבים אותו. התוצאה הייתה עומס גדול ותחושת בדידות.

במהלך הטיפול עלה הפחד של אבנר לאבד שליטה בכל פעם שהדברים לא נעשו בקצב שלו. בעזרת Impatiens, הוא למד לזהות את הדחף שלו לקחת פיקוד והתרגול היומי עזר לו לעצור לפני שהוא מגיב. במקום להתערב מיד, הוא למד לחכות ולתת מקום לאחרים. בהדרגה, העובדים התחילו לקחת יותר אחריות, העומס על אבנר פחת והוא הרגישה ששיתוף הפעולה שלו ושל העובדים השתפר.

במרכז רגעים שבאך, האימון התודעתי הוא חלק מתהליך העבודה ואולי אפילו חלק מרכזי בתהליך.

במצב של Impatiens, אני בדרך כלל עובדת עם התרגול הבא. 

שלוש פעמים ביום, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם:

אני לא שמה דגש על שינוי דרמטי, אלא על המודעות. עצם העצירה יוצרת מרחב חדש ועם הזמן, המטופלים מתחילים לזהות את הדחף לפני שהוא הופך לפעולה.

דרך העבודה עם Impatiens חשובה מאוד. לכן:

בנוסף, מומלץ לשאול כמה שאלות עומק. למשל:

Impatiens נותן שיעור מהותי על הקשר בין זמן לנוכחות. המהירות היא לא הבעיה, אלא חוסר היכולת להיות ברגע. לכן, הריפוי הוא לא בהכרח האטה חיצונית, אלא יצירת מרחב פנימי שבו אפשר לנשום, להרגיש ולהיות. כשהמרחב הזה נוצר, האדם לא מאבד את חדותו או את היעילות שלו, אלא פועל מתוך בחירה במקום מתוך דחף. במצב כזה, הקצב כבר לא מנהל את טיפוסי Impatiens, הם מתחיל לנהל אותו.