אנקדוטות מחייו של ד"ר באך

התחלה נקייה

מאת נורה ויקס, עוזרתו הנאמנה של ד"ר באך שליוותה אותו מראשית עבודתו בחקר הפרחים עוד בלונדון, דרך נדודיו לקרומר ואח"כ למרכז באך. לאחר מותו, נורה המשיכה הן את העבודה הטיפולית והן את העבודה הארגונית של רישום הזכויות על התמציות, הקמת העמותה, רכישת הבית שהפך ברבות הימים למרכז באך, הרצאות לציבור, הפקת מידעון ומפגשים אישיים עם המבקרים שהחלו עם השנים להגיע אל מרכז באך.

אנשים רבים פנו אלינו בבקשה לספר להם עוד על ד"ר באך, דברים אישיים קטנים, כך שיוכלו להרגיש שהם מכירים אותו, ואנו ננסה לספר אנקדוטות מחייו שאנו זוכרים.

בראשית שנת 1930, כשד"ר באך החליט להקדיש את כל זמנו לעבודת מחקר על צורה חדשה של ריפוי ומציאת תמציות חדשות, הוא רצה לבצע מעבר חלק, לא רק ברעיונותיו הישנים, אלא גם עם כל הדברים החומריים הקשורים בעבודתו בעבר. הוא רוקן את תכולתם של כל הצלוחיות שלו לכיור המעבדה, ואז אסף את כל ספריו, דפי המידע, הרצאות ורישומים שניהל, לערמה גדולה ליד האח בכוונה לשרוף אותם. הוא מילא את האח בניירות ובמשך שעות רבות נהנה מהאש הגדולה. הדיירים האחרים בבנין בלונדון נבהלו מהעשן השחור והסמיך שיצא מהארובה אך היו עוד יותר נבהלים לו הרגישו את חום הקיר שמאחורי האח.

האפיזודה הזאת של שחרור דברים מהעבר כדי לפנות מקום לעתיד, הייתה אופיינית לד"ר באך. הוא אמר שאמיתות חדשות אינן יכולות להיכנס עד שנפטרים מרעיונות תיאוריות ומחשבות ישנות. הייתה לו את היכולת המדהימה הזאת לשחרר לגמרי את העבר מתודעתו, והוא, אכן,לא השתמש, אף לא פעם אחת, בשיטות הטיפול הישנות ברגע שיצא לדרכו בשימוש בשיטותיו החדשות. לאורך התקדמותו, בכל אחד מהשלבים, הוא נהג לעשות מדורה מהרישומים הישנים שלו.  כאשר התפרסמה הגרסה האחרונה של ספרו TWELVE HEALERS AND OTHER REMEDIES
הוא עשה מדורה גדולה בחצר הגינה במאונט ורנון (מרכז באך כיום) – שבה העלה באש מחברות רבות, למורת רוחנו הרבה, כי היו בהן כתבים נפלאים, אך ד"ר באך אמר שכאשר בניית הבית מסתיימת אין צורך עוד בפיגומים.

בריאות נצחית

מתוך הרצאה של ד"ר באך

מלמדים אותנו שבתוכנו שוכן עיקרון של חיות (חיים) ונצחיות. לאורך כל שנות היסטורית הקיום של האדם, הוא האמין שיש דבר מה בתוכו, שהוא גדול וחזק יותר מגופו, ושחיי אחריו לאחר מותו. אמונה זו שררה במוחו של האדם מאז ומתמיד. כולנו מודעים לכך שאין זה גופנו בלבד הגורם לקשיינו. אין אנו אומרים: "גופנו דואג או חרד או מדוכא", אנו אומרים : "אני דואג או חרד או מדוכא". אין אנו אומרים : "היד שלי מכאיבה לעצמה", אנו אומרים: היד כואבת לי". אם היינו רק גוף, חיינו היו נעים רק סביב עניין ורווחים אישיים, דאגה לנוחות האישית וסיפוק צרכינו. אך אין זה כך. כל חיוך של אדיבות, כל מחשבה או פעולה אדיבה כל פעולה הנעשית מאהבה סימפטיה או חמלה לאחרים מוכיחה שיש משהו שהוא גדול יותר בתוכנו ממה שאנו רואים.

יש בתוכנו ניצוץ של האלוהי. ככל שהניצוץ האלוהי זורח יותר בתוכנו, החיים שלנו מקרינים יותר סימפטיה חמלה ואהבה, אנו אהובים יותר על ידי אחינו בני האדם המצביעים לעברינו ואומרים: "הנה הולך אדם דמוי-אל". ויותר מכך, כמות השלווה השמחה, עונג, בריאות ותחושת רווחה שאנו חווים תלויה ביכולת שלנו לאפשר לניצוץ האלוהי להיכנס ולהאיר את קיומנו.

מאז ימי קדם, פנה האדם בחיפוש אחר מרפא אל שני מקורות: אל בוראו ואל צמחי השדה שהבורא שם אותם שם להקל על אלו שסובלים. ובכל זאת, אמת אחת כמעט ונשכחה: זו אודות הצמחים שבשדה, שמטרתם לרפא על ידי כך שהם מקילים מנחמים ומרגיעים את דאגותינו וחרדותינו, ומביאים אותנו קרוב יותר אל האלוהי שבתוכנו, ובכך מגבירים את האלוהי שבתוכנו שמרפא אותנו.

זו מחשבה נפלאה ולגמרי אמיתית, שצמחים מסוימים המביאים לנו הקלה ונחמה , מקרבים אותנו לאלוהי שבתוכנו. שוב ושוב הוכח, שהחולים מבריאים לא רק ממחלתם, אלא שתוך כדי כך, שלווה תקווה שמחה הבנה וחמלה נכנסים אל תוך חייהם.